הלידה הטבעית שלא היתה – סיפור הלידה של זואי

סיפור לידהיפה שלי,

את מכתב ההריון שרציתי לכתוב לך כבר לא אוכל לכתוב אבל אקדים ואומר שההריון שלך היה התקופה היפה בחיי, אהבתי להרגיש אותך גדלה בתוכי, אהבתי את הבטן, את היכולת להתחבר אליך ואל הגוף שלי כמו שמעולם לא עשיתי, הייתי שלווה, בטוחה בי ובך, אכלתי בריא, שמרתי ואפילו אהבתי את החרדות הקטנות והגדולות ובעצם כל מה שקשור אליך, אל אבא שלך ואל הגוף שלי שמגדל אותך באהבה. לשמחתי תמונות ההריון, שבוע לפני הלידה, יכולות להמחיש ולו קצת ממה שלא נכתב…

הרגש הזה שלא הספקתי להעלותו אל הכתב בשיאו, הביא אותי לרמות הקשב והאינטואיציה שהפכו בסופו של דבר לסיפור הלידה שלך, הרגשתי אותך בלב וידעתי שאת במצוקה עוד לפני שידעתי משהו באמת…

אז כמו שהבטחתי, סיפור הלידה שלך, לא מצונזר ומלא בפרטים כמו שאמא שלך אוהבת –

25.3.2010 – אבא ואמא נסעו לב"ש, לעזור במחקר על זוגות בהריון ראשון, 3 שעות של ראיונות ושאלונים והמבט של אבא שלך שמבין ששוב, בגללי, הוא עונה על שאלון J. בערך ב-19:00 הרגשתי משהו מוזר, הלכתי לשירותים ושם פגשתי את הפקק הרירי, לא יודעת אפילו למה הסתכלתי, הרי לא ציפיתי לו בשבוע 33… המשכתי כרגיל ולמרות שהיינו מול בי"ח סורוקה, המשכנו לחברים לארוחת ערב. הסברתי לאבא מה ראיתי והחלטנו שבבית נבדוק אם זה אכן הפקק.

השעון שהוזז וקיצר את הלילה והידיעה שנוסעים מוקדם בבוקר לת"א לא הצליחו לגרום לי להפסק לשוטט במרחב הוירטואלי בחיפוש אחר התשובה ובכל דקה התחזקה אצלי ההכרה שאכן, אמא פגשה את הפקק. הרגשתי תנועות, לא הרגשתי צירים (כבר שבועות שמדי פעם הרגשתי אותך "דוחפת" כלפי מעלה, לא כואב, לא סדיר, לא צירים, לא?). הייתי רגועה ומוטרדת כאחד.

26.3.2010 – בוקר, שנת הלילה הקצרה הסתיימה ובדרכינו לאירוע של חברים (שהשתחררו למרבה האירוניה, מהפגייה באיכילוב שבועיים קודם , לאחר הריון תאומים הם בדיוק חגגו את הולדת ה תאומים שלהם) אבא הלך לשיעור בוקר באוניברסיטה וביקש שאנצל את הזמן ללכת לבדוק "את לא רגועה אז למה לעבור ככה סופ"ש ואז חג, וכבר הבאת את כל תיק ההריון אז סימן שאת ממש רוצה להיבדק" הוא אמר. ואני? חושבת ללכת לישון אצל אצל סבא שלך אבל אבא מעלה נקודה נכונה, אני לא רגועה… אני מקשיבה לאבא וללב שלי…

במרפאה הכל רגוע, נכנסת, בודקים חום, לחץ דם, שתן ולא מתרגשים מהסיבה שהגעתי כשאומרת שמרגישה תנועות ורק רוצה שקט נפשי. זו הפעם שלישית שלי בהריון שאני בכלל מתחברת למוניטור, פתאום אזעקה חזקה – דינג, דינג, דינג. זה אצלי? למה? מה קורה? הרופא כבר צועק, האחות כבר עושה נסיון שלישי על העירוי. פתאום אני שומעת "פינוי לבית חולים הקרוב, ליס? בסדר, איפה האמבולנס? תעיפו את המוניטור הזה, אני לא רואה כלום, טוב, יש התאוששות אבל למה היא עוד כאן?" מדברים מעלי, לא איתי, ואני כבר בוכה, לבד, מבוהלת. הפינוי מגיע ואחות נחמדה (אולי כי דקרה אותי 4 פעמים כדי להכניס עירוי) עוזרת לי להתקשר לאבא שלך – "סליחה אבל צא מהשיעור, האוטו כאן, מפתחות אצל האחיות, אני באמבולנס לאיכילוב, תגיע מהר…"

מיון באיכילוב, מדרגת את הכאב ב-0 מתוך 10, מסתבר שצירים, גם חזקים, לא כואבים לאמא. לא בטוחה מתי אבא הגיע אבל הוא שם, מזל! מוניטור רצוף, מיילדת מקסימה שמראה לרופא ירידות דופק והתאוששות אבל מוטרדת מכך שאת לא זזה אחרי כל ירידה כזו. עברו כבר שעות, עכשיו כבר כואב, אנחנו מאושפזים ועדיין במיון במוניטור, בצמיד כתוב הריון סיכון, אבא קיבל צמיד ללידה ואני רואה צמידים קטנים, מוכנים בשבילך… "מוקדם מדי, אני לא מבינה, איכילוב אפילו לא היה בתכנית, כאן אני יולדת? עכשיו?"

הרופא מבקש זריקת הבשלה, בודק אותי פנימית בפעם הראשונה – צוואר מקוצר, 1 ס"מ אבל אחורי, פתיחה מינימלית של 0.5, את בספינות מינוס 2, לא קרוב ללידה אבל רחוק מה 5 ס"מ צוואר רק אתמול בהערכת משקל… הרופא מדבר איתנו (פעם ראשונה שמדברים איתי רגוע, לא עלי ומעלי!), מסביר שאושפזנו ושימשיכו לנטר, שלקטנה לא טוב אבל לא בטוחים למה. דבר אחד שהוא אומר לא נקלט בכלל – הוא מזמין אולטרסאונד ליום ראשון אבל לא מאמין שנגיע ליום ראשון… הוא צדק כמובן, אבל אמא אפילו לא מודיעה למשפחה, לא יכול להיות אני אומרת…

עולים למחלקה, אבא הולך להביא אוכל, מוניטור הבא ב16:00. אבא חוזר כשאני כבר מחוברת, האוכל מריח טוב… שוב את מורידה דופק, האטה ראשונה, נרשמת לחובתך, האטה שנייה, עמוקה, הרופאים כבר כולם כאן, שוב צעקות שומעת "ברדיקרדיה" "אולטרסאונד" "סניטר ומיטה" "תכינו חדר ניתוח" הכל שוב מעלי, אבא חיוור מהצד, הרופאה לא מוצאת את הדופק שלך באולטרסאונד וכולם צועקים ורצים. מחוץ לחדר ניתוח את מראה לכולם ומתאוששת, מחליטים לחכות ונכנסים לחדר לידה מס' 8 לניטור רציף אין סופי. על כל האטה מקבלים "שעה ביציאה" ואמא כבר כואבת מרוב שכיבה. הרופאה מסבירה שאת קטנה מדי בשביל למהר ולהוציא ומתאוששת יפה אחרי ההאטות אז מחכים ובסוף חוזרים למחלקה ללילה. אבא נשאר למוניטור אחרון במחלקה, תקין אבל אמא כבר רואה קשר בין הצירים שעכשיו היא כבר מזהה לבין ההאטות. זריקת הבשלה שנייה ולישון, את עדיין אצלי בפנים ואני מרגישה אותך כל הלילה ולא יודעת שזה הלילה האחרון להריון…

27.3.2010 – שבת, בוקר, שוב מוניטור תקין ואמא שמחה אבל גם מרגישה שזה לא אומר כלום. מסתובבת במחלקה, מתקשרת לדוד שלך שיביא ג'חנון (אחרי שלא אכלתי לילה קודם…) ולקראת הצהרים מבקשת להקדים את המוניטור, תחושת בטן. 30 דקות תקינות אבל אני מבקשת להמשיך לראות צירים והאחות מסכימה איתי ולא מנתקת, עוד שעה עוברת… אמא תמיד צודקת ויודעת שיש ציר על כל האטה, הצירים לא נרשמים כשאני על צד שמאל אז אבא עושה את הרישום בצד וקורא לאחיות. האטה ראשונה, שנייה, שלישית ואנחנו שוב בחדר לידה בניטור רציף, דוד בן מגיע עם הג'חנון אבל לאמא כבר אסור לאכול, שוב…  ;-)

חדר לידה מס' 7 – מחליפים עירוי, משהו לגבי ה"פקק" של המוקד מאתמול לא בא לאחות טוב, סוג של אמונה תפלה אבל לאמא לא אכפת, שידקרו. אבא יוצא אל דוד בן, אמא רואה את ההאטה, מרגישה את הציר ואף אחד לא בא, קוראת לאבא שמגיע רק בצעקה רביעית ומזעיק את כולם חזרה לחדר, האטה ראשונה. ועוד אחת. ואז שקט. מדברים עם הצוות, מנסים להבין מה קורה עכשיו והמיילדת מדברת על לידה, אמא בשלה, זה לא קורה, ג'וני שלי בפנים!

אבא רוצה לצאת, רק לדקה הוא אומר, קופץ לחדר שלך וחוזר, אמא אומרת לו לחכות כי מרגישה משהו עוד לפני שהמוניטור קורא. הדופק יורד, ויורד, ויורד… שוב ברדיקרדיה, השלישית מאתמול. כולם קופצים עלי שוב, נותנים לי חומר להפסיק את ההתכווצות של הרחם, הציר הגיע ל120BPM ולי לא כאב אבל לך כן! אני רועדת מהתרופה, הרופאים יוצאים להתייעצות עם ראש המחלקה וחוזרים תוך  דקות עם החלטה – "אנחנו לא רוצים לחכות לפעם שבה היא לא תתאושש אז החלטנו לסיים את ההריון עכשיו, קיסרי חירום לפני הציר הבא, תחתמי כאן". אבא נשאר המום מאחור ואני כבר בחדר ניתוח, מנסה להפסיק לבכות ולא יכולה. המרדים מסביר מה קורה והגוף שלי הולך ונרדם, מהפה ועד קצות האצבעות בידים וברגליים. הלוואי והיו לי אטמי אוזניים כי הרופא אומר שאת מבורגת ואי אפשר להוציא ככה (אמא הסתובבה כל הבוקר במחלקה אחרי שעות של שכיבה אתמול ועשתה תנועות אגן סיבוביות…), מרגישה אותם דוחפים, מושכים, מזיזים, לא כואב, תחושה מוזרה.

27.3.2010 18:55 – רק 15 דקות מההחלטה והנה את בחוץ, מובהלת לטיפול נמרץ פגים בלי שאמא אפילו רואה אותך או שומעת אותך בוכה… מזל שאבא שם בחוץ, מלווה אותך… בהתאוששות מקבלת מורפיום וזוכרת את אבא מגיע והולך, מדלג לראשונה בחייו בין אשתו לבתו.

28.3.2010 – מתעוררת ולא מרגישה אותך, לא מבינה. האחות מגיעה ועוזרת לי לקום, כואב, אבל בלב כואב יותר, רוצה אליך… לוקחים אותי עם כיסא עד לדלת ואני עומדת והולכת כדי להגיע אליך. יושבת ליד אינקובטור גדול עם תינוקת קטנה שהיא שלי. מרגישה אותך בפנים ובחוץ כאחד ובוכה…

לומדת מהר את שגרת הפגייה ואין זמן לחשוב על כאבי הניתוח שלי, שואבת, מדברת איתך, שמחה כשעוברים לחדר 4 ולא טיפול נמרץ, לומדת לחתל, להלביש, להאכיל מבקבוק ואח"כ, כשאפשר, גם להניק. את קטנה וחלשה אבל אנחנו נצליח!

ב-13.4.2010 לקחנו אותך הביתה, אוהבים אותך ומחכים שתגדלי, נראה לי ששתינו עדיין מתגעגעות להריון המושלם שלך אבל קיבלתי משהו טוב בהרבה ולכל החיים – אותך!

מילה לסיכום, תודה שבחרת בנו מכולם, מבטיחה לשמור, לחנך, להגן ולהנחות אותך ותמיד לזכור שאת אדם לעצמך ושלי רק למשמורת לא לקניין…

למרות סיפור הלידה הקשה והמרגש הזה הזה מירב אורן התמודדה עם ההנקה ושמרה איתנו על קשר לאורך הדרך – לסיפור ההנקה של מירב הקליקי כאן

על המחבר:

תגובות פייסבוק

comments

3 תגובות "הלידה הטבעית שלא היתה – סיפור הלידה של זואי"

קישור חוזר | RSS תגובות

  1. מאת קרנפית:

    אני פה עם דמעות…הנה שנה אחרייך וילדתי בדיוק הפןך ממה שתכננתי (לידת בית) בלידה בסיכון , לידה מוקדמת…ועם כל ההרגשה שהיה לי ולצ'וצקה מזל עדיין הרגשת ההחמצה גדולה.

  2. מאת מירב אורן:

    קרנפית יקרה, כל כך מבינה את ההרגשה…
    איך את? איך הקטנה? תחושת ההחמצה מלווה הרבה מאד זמן אחר כך אבל יש פיצוי גדול!
    את מניקה? זה הפיצוי הכי גדול שיכלתי לבקש, לי ולה!
    כאן אם את צריכה אוזן קשבת…

  3. מאת טלי:

    מרגש עדד דמעות באיזה שבוע ילדת אותה?

הוסף רשומת תגובה