הנקת פג – סיפור הצלחה

הנקת פג

שלום, אני אפי נבו-כהן,  יועצת הנקה מוסמכת IBCLC, לילדה בתמונה קוראים רוני-הודיה, וברצוני לשתף אתכם בחוויה חזקה שהחיים זימנו לה.

בשבוע ה- 26 להריונה ילדה מרים פגית ג'ינג'ית במשקל שמונה מאות גרם בלבד, ומהר מאוד ירד משקלה לשש מאות וארבעים גרם בלבד. היא נולדה בניתוח קיסרי, לא הונחה על מרים לאחר הלידה ולא זכתה לחיבוק אימהי, אלא הועברה מיד, במעבר חד, לטיפול נמרץ וחוברה לצינורות גדולים ממנה פי כמה, המוכנסים לגופה ועוזרים לה לנשום.

וכך היא כותבת: "ברשותכם, אספר לכם על עצמי בתקופה זו. שכבתי במיטה, מתאוששת לאחר ניתוח קיסרי. את התינוקת שנולדה טרם זכיתי לראות. כאבתי כאבים פיזיים אך הכאבים הנפשיים עינו אותי יותר. האשמתי את עצמי ואת גופי בלידה המוקדמת. היטלטלתי בין תקווה לייאוש, בין תפילות לדמעות ומעל לכל שקעתי בחוסר ודאות. אימא אמורה לדעת מה הכי טוב לתינוקה, ואני לא ידעתי כלום.

הפיזיותרפיסטית ניסתה לשכנע אותי להניח יד על הפגית הקטנה על מנת ליצור עימה קשר, על מנת שתרגיש אותי, אבל אני סירבתי. סירבתי להיקשר לייצור הקטן,  שהיה נראה חסר סיכוי לחלוטין.

שתים עשרה שעות לאחר הלידה התחלתי לחוש כאב בחזה. בתחילה חשבתי כי מדובר בעוד מועקה, אך לא. הטבע עשה את שלו, ולמרות שהייתה זו לידה מוקדמת מאוד הגוף החל לייצר חלב. החלטתי לשאוב את החלב".

יומיים לאחר שנולדה הענקנו לה את השם רוני-הודיה.

לאט לאט, מרים גם נכנסה יותר ויותר לפגיה. הקטנטונת יצאה מטיפול נמרץ והועברה לאינקובאטור שלא הפסיק לצפצף בגלל הפסקות נשימה. היא הניחה עליה יד, ליטפה, דיברה, עודדה והתחננה… במקביל, במשך כל הזמן, שאבה חלב.

היא מספרת: "ניגשתי לצוות הפגייה והודעתי שברגע שיתחילו לתת לה מזון אני מבקשת שזה יהיה חלב אם שאוב בלבד. בפגייה לא כל-כך שמחו מהבקשה.

בהתחלה אמרו לי שהתינוקת אוכלת שתיים- שלוש טיפות חלב, כמה פעמים ביום וניסו לשכנע אותי שיש להם נוסחה מיוחדת לפגים.

התעקשתי. אמרתי להם שהחלב שלי הוא הנוסחה המנצחת, ואיני מוכנה שיכנס דבר לגופה מלבד החלב שלי, ועוד כמה צינורות…

בכל יום היו מחדירים לגופה זונדה, שמונה פעמים ביום ומטפטפים לגופה את החלב שלי. הרגשתי שאני סוף סוף תורמת באופן ישיר לחיזוקה."

כל שלוש שעות מרים הייתה מתיישבת ושואבת. הכל כדי שלא ייגמר החלב, רק שתוכל להמשיך להאכיל אותה.

כאשר מרים השתחררה מבית החולים וחזרה הביתה העסק הפך מסובך קצת יותר. היציאה מבית החולים בידיים ריקות הייתה בלתי נסבלת והדמעות ירדו ללא הפסקה…

מרים: "המכשול הבא הגיע מצוות הפגייה, מפני שהם סירבו בתוקף שאביא חלב שאוב מהבית. לכן נאלצתי לחלק את היום לשני חלקים:

חלק מהיום שאבתי בבית, הכנסתי את החלב השאוב לשקיות מיוחדות ואכסנתי אותן במקפיא הביתי, ובחלק השני של היום נסעתי עם המשאבה לבית החולים, שאבתי בחדר האחות הראשית, בפגייה, והכנסתי את החלב השאוב למקפיא שלהם.

אחרי חודש המקפיא בבית בקושי נסגר, אחרי חודשיים לא היה בו כלום מלבד חלב שאוב, ואחרי שלושה חודשים נפלו עלינו שקיות חלב בכל פעם שפתחנו את הדלת!!! חשבתי שאין שום סיכוי שאחרי שלושה חודשים של תזונה בפגיה התינוקת הקטנה תצליח לינוק בעצמה, ורציתי שיהיה לי חלב להמשיך להאכיל אותה מבקבוק בבית. היה בי כל הזמן פחד שהחלב ייגמר. "

"ברשותכם, אני רוצה להסביר את עצמי. אני לא קיצונית ולא משוגעת. הייתי זקוקה נואשות למשהו שאוכל להיאחז בו. משהו שישמור על שפיות דעתי וייתן לי הרגשה שלמרות הכל אני אימא. את הפורקן הזה מצאתי בשאיבה ובהעברת החלב לפגית. השעון שצלצל כל שלוש שעות, כולל בלילה, נתן לי את ההרגשה שיש לי תינוקת בבית ואני צריכה להאכיל אותה. ידעתי שהאוכל שהיא מקבלת הוא החלב שלי, וזה נתן לי את ההרגשה שלמרות הכל נבנה בינינו קשר מן ההתחלה".

מהרגע הראשון, הקטנטונת שנאה את הזונדה. פגית במשקל של שש מאות וחמישים גרם, בת מינוס שלושה חודשים, התעקשה באצבעותיה הגפרוריות להוציא את הזונדה בכל פעם מחדש. לא עזרו הפלסטרים שהדביקו עליה, הזזת הצינורית למקומות שונים, או סיבוב ראשה. כאשר הציעו לה בקבוק לראשונה, התחילה לאכול ממנו מיד. כל הצוות התפעל.

אז , מספרת מרים ,  "העזתי גם אני בפעם הראשונה. ניגשתי בחיל ורעדה לצוות וביקשתי רשות לנסות להניק את ביתי. ייעצו לי להתחיל בהנחה שלה עליי, גוף לגוף, ללא בגדים וללא חוצצים.

לאט לאט, כל יום עוד קצת, ניסיתי לשכנע אותה לינוק, אך לא הצלחתי. הצוות רמז לי לרדת מהרעיון. לדבריהם האינסטינקט של ההנקה אבד לה מזמן, ועליי לשמוח שהיא מצליחה לאכול בקלות מהבקבוק…"התגובה של הקטנה למגע הייתה מדהימה. הדופק שלה התייצב, הנשימות היו סדירות, והיא כמעט שלא נזקקה לחמצן.

אחרי שלושה חודשים בדיוק מהיום שבו נולדה, התינוקת של מרים שוחררה הביתה. שני קילו ומאתיים ותשעים גרם של מתיקות שאין לתאר. הן שוחררו עם בלוני חמצן, עם מחולל חמצן, עם מודד חמצן, בקיצור בית חולים נייד נכנס יחד איתה הביתה…

"באותו היום", נזכרת בהתרגשות מרים,  "נכנסה אליי הביתה גם יועצת הנקה, ואיתה עוד שתי מתמחות. הן ישבו איתי ועם הג'ינג'ית למעלה משעה, בסבלנות אין קץ אל שתינו. היועצת דיברה, הסבירה, לחצה (וזה כאב) ולבסוף אני הנקתי והקטנה ינקה. היא תפסה את הפטנט למרות התחזיות הקודרות, היא הבינה את העניין למרות שהסיכויים לא היו גדולים.

היא ינקה הנקה מלאה עד גיל שבעה חודשים, והמשיכה לינוק עד גיל שנה וחצי. השקיות בפריזר נזרקו לפח, ולא השתמשנו באף אחת מהן!

רוני-הודיה היא היום ילדה בת כמעט שבע. היא לומדת בכיתה א'. ילדה יפיפייה שהפכה מג'ינג'ית לבלונדינית. מצטיינת בלימודים. עקשנית בדיוק כמו שהייתה מהיום שבו נולדה. קטנטונת במידותיה אך ענקית בשמחת החיים שהיא משדרת – ובצדק!

__________________________________________________________________________________

יועצת הנקה אפי נבו כהן לקרוא עוד על יועצת ההנקה שליותה את מרים, אפי נבו-כהן - הכנסי כאן >>

על המחבר:

תגובות פייסבוק

comments

הוסף רשומת תגובה