אמא מניקה כותבת לילדתה

אמא מניקה כותבת לילדתהילדה שלי

המון זמן לא כתבתי, רציתי לכתוב, כתבתי לך בראש עשרות מכתבים. כל לילה כשאת הולכת לישון, בזרועותיי, יונקת בשלווה ונרדמת שבעה, אני כותבת לך בליבי.


כי הכל היה נגדנו יפה שלי; הלידה המוקדמת שלך (שבוע 33, זוכרת?), המצוקה שלך, הלחץ שלי, הקיסרי חירום, חוסר התמיכה בפגייה, החלב שלא רצה לבוא/לצאת במשאבה, האחיות שלא מצאו זמן להוציא אותנו להנקה ראשונה, הלשון הקשורה שלא אובחנה כלל בפגייה למרות שכל הסימנים היו שם, המשקל שלא עלה, החלב שהלך ונגמר, הכל!
בהריון הייתי בעד הנקה אבל לא בכל מחיר. "אני לא משוגעת" אמרתי, "ילך? טוב, לא ילך? גם טוב". אבל לוותר גם על ההנקה אחרי חווית הלידה הרגיש לי כמו לוותר עלי ועליך, על החיבור הזה שנגדע לפני הזמן, על הטבור שהותר לפני שהייתי מוכנה. ההנקה מחברת אותנו יפתי, גם היום, ואני מכורה…

אז לא וויתרתי!

פגייה, חודש שלם וכל 3 שעות התעקשתי להניק, ואחר כך לשאוב, גם כשהשקילה הראתה שלא ממש ינקת וקיבלת השלמה מבקבוק, כל 3 שעות בלילה קמתי לשאוב, למרות המבט העגום של האחיות בבוקר שאמר לי שהייתי צריכה להביא יותר מהמחלבה. רק לבוא הביתה איתך.

בית, הבטחתי לך שהכל יהיה אחרת וחזרת איתי, 2,300 גרם רעבה תמיד, יונקת שעות ועדיין צריכה בקבוק, ואני בוכה, משלימה ובוכה…

גיל "0", נשבעתי שבתאריך הלידה המשוער אני זורקת את הבקבוקים והמשאבה והנה אנחנו בהנקה מלאה! לא היתה מאושרת ממני, ולא אכפת היה לי שכל הנקה נמשכת שעתיים וגם הכאב שהלך והתגבר לא עצר אותי לרגע. ואת הכאבת לי ילדתי, כמה שהכאבת…

אז התרנו לשון, כשאת בת 3 חודשים (חודש מתוקן), שבוע של סבל לשתינו עם פצע כואב שצריך לפתוח כל שעתיים מחדש. הרגשתי שעכשיו חייבים לנצח!

וכולם מסביב, דואגים לי ולך – "הילדה רעבה", "את עייפה", "תני בקבוק ותראי שלא יקרה כלום", "היא ינקה כבר מספיק", "אין לך חלב" ועוד… וכולם רוצים את טובתי וטובתך אבל אני? אני בשלי! יודעת מה טוב לשתינו.

יודעת שאסור לוותר עכשיו כשרע, חייבת לייצר חוויה חיובית ויהי מה, אני? אני אפסיק כשיהיה טוב, לא ככה, עם עוד זיכרון שלילי וכאב החמצה שלא ניתן לתיקון…

עם לשון משוחררת ורעב גדול, הבאנו יועצת הנקה ששברה לאמא את הלב בקביעה נחרצת שחלב כמעט ואין. שוב בקבוקים, שוב שאיבות ושוב תוספי תזונה להגברת חלב מכל סוג שרק ניתן, מנסים SNS ומשתדלים לשים בו חלב שרק נשאב.

הSNS הציל לנו את ההנקה ללא כל ספק! אז עם הרבה השלמות SNS, שאיבות לילה (כי ביום נתתי לך לעשות את העבודה) ונטילת תוספים להגברת חלב. אנחנו הגענו הכי קרוב להנקה מלאה שרק אפשר! תינוקת שבעה ובריאה ואמא מאושרת.

היום את בת 11 חודשים, הפגות כבר לא ניכרת כלל ואת אוכלת כמעט הכל אבל אוהבת לחזור אלי, אל הזמן שהוא רק שלי ושלך, אל האהבה האינסופית והחיבור שהוא כל כך פיזי אבל הרבה יותר נפשי.
היום אני לא מפסיקה כי טוב! עברנו את הרע ויכולנו לו ועכשיו, החוויה כבר מאד חיובית אז למה להפסיק? נפסיק כשנרגיש ששתינו רוצות, יש לנו זמן.

אבל אני כבר יודעת, כשיגיע הרגע, והקשר האחרון לחיבור הטבורי ינותק, הוא יוחלף סופית בקשר האחר שכבר כאן מזמן, החזק והבלתי ניתן לניתוק לעולם!
אני אוהבת אותך!

הסיפור של מירב אורן

על המחבר:

תגובות פייסבוק

comments

1 תגובה אחת "אמא מניקה כותבת לילדתה"

קישור חוזר | RSS תגובות

  1. מאת ענבל פורוין חוש:

    ממש מרגש

הוסף רשומת תגובה